ערעור על גז"ד שמטיל קנס על עורכי דין-התקבל

כללי

1.       ביום 31 מאי 2007 פסק בית המשפט הצבאי בשומרון, בהרכב של סא"ל ארז חסון, סא"ל משה גלאור וסרן אהוד קרמר, כי יש להטיל על כל המערערים ביחד ולחוד, כולם עורכי דין במקצועם אשר ייצגו לקוח בבית המשפט הצבאי, קנס בסך 5,000 ש"ח.

עיקרי העובדות שלעניין

2.       ביום 10 דצמבר 2006 הוגש כתב אישום כנגד לקוחם של המערערים, המייחס לו עבירה של גרימת מוות בכוונה, וביום 26 מרץ 2007 החלה שמיעת הראיות בתיק זה. במהלך ניהול דיון ההוכחות, נעתר בית המשפט קמא הן לבקשת התביעה, והן לבקשת המערערים, ודחה את הדיון מספר פעמים. בתום ניהול ההוכחות קבע בית המשפט קמא, כי הצדדים יגישו את סיכומיהם בכתב ביום 13 מאי 2007. עם זאת, ביום זה, ביקשו המערערים את דחייתו של מועד זה, בקשתם נתקבלה, ונקבע מועד חדש למסירת הסיכומים ליום 17 מאי 2007. גם במועד זה לא הגישו המערערים את סיכומיהם לבית המשפט, וביקשו אורכה נוספת לשם כך. בית המשפט קמא נעתר בשנית, וקבע כי סיכומיהם יוגשו עד ליום 20 מאי 2007.

דא עקא, סיכומי הגנה לא הוגשו לבית המשפט, ואף לא הוגשה בקשה לדחיית מועד הגשתם. בעקבות כך, ביום 27 מאי 2007, פנה אב בית הדין, נשיא בית המשפט דאז, סא"ל ארז חסון למערער בתיק עד"י 2607/07, עו"ד חראז, וביקש לדעת אימתי יוגשו סיכומי ההגנה לבית המשפט. יומיים לאחר שיחה זו, הגיש עו"ד חראז בקשה לדחיית מועד הגשת הסיכומים, ובית המשפט קמא קיבל את בקשתו, ומועד חדש נקבע ליום 31 מאי 2007.

3.       ביום 31 מאי 2007 התייצבו עו"ד זועבי ועו"ד חראז לדיון, ובית המשפט קמא החליט כדלהלן:

"התיק מלכתחילה נקבע להיום למתן הכרעת דין. מועד הגשת סיכומי ההגנה חלף לפני קרוב לשבועיים. רק לפני כ-36 שעות התקבלה בקשת ההגנה להאריך את מועד הגשת הסיכומים, וכפועל יוצא של זה, לדחות את מתן הכרעת הדין. לאור הדחייה במתן הכרעת הדין, שוקל בית המשפט להטיל הוצאות על ההגנה, כאמור בסעיף 17 לצו בדבר הוראות הביטחון, ולצורך כך נבקש לשמוע את עמדת ההגנה".

ולאחר שמיעת הצדדים, פסק בית המשפט קמא כדלהלן:

"...ראינו לנכון להטיל על 3 עורכי הדין, חראז, זועבי ומסאלחה, קנס בסך 5,000 ש"ח, המוטל עליהם ביחד ולחוד...

...על אף שהדין מאפשר הטלת מאסר חלף תשלום הקנס, נמנע מזאת בזו הפעם ואף נמנע מהעברת הדברים לטיפול לשכת עורכי הדין...".

4.       על החלטה זו הגישו כל עורכי הדין ערעור שהובא לדיון בפניי. לשיטתם  של המערערים שלוש שגיאות עיקריות יצאו מתחת ידיו של בית המשפט קמא: האחת היא, כי בית המשפט הטיל קנס על המערערים מקום שאין בסמכותו לעשות כן; השנייה היא, כי אף לו הייתה כוונתו של בית המשפט להטיל הוצאות מכוח סע' 17א לצו בדבר הוראות ביטחון (יהודה והשומרון) (מס' 378) ה'תש"ל - 1970 (להלן: "הצו"), הרי שלא הפעיל את סמכותו כדין; ואחרונה, כי לגופו של עניין, אין מקום להטיל הוצאות על המערערים. אבחן שאלות אלו, לאור סעיף 17א לצו בדבר הוראות ביטחון.

סע' 17א לצו - הטלת הוצאות בדחיית משפט

סמכות בית המשפט - מנין?

5.       סמכותו של בית המשפט בישראל להטיל הוצאות על בא כוחו של נאשם אינה  מושרשת בחקיקה הישראלית, כי אם נטועה היא בסמכותו הטבועה של בית המשפט, ובלשונו של כב' השופט מצא בע"א 4845/95 שמחה ניר נ' מד"י, פ"ד מט (2) 639, בפסקה 6:

"בשאלת סמכותו של בית משפט זה לחייב עורך דין בתשלום הוצאות מעולם לא הוטל ספק, וגם בית משפט זה עשה, לא פעם, שימוש בסמכות זו...

לכוחו של בית המשפט לעשות כן אין אחיזה בחוק החרות. מכאן שכוח זה - ככל שהוא אמנם נתון בידי בית המשפט, הריהו נובע מסמכותו הטבועה; וכך גם פסק הנשיא שמגר בבג"צ 2685/92 ניר נ' נשיא בית המשפט המחוזי בבאר שבע ואח', פ"ד מז (2) 203. על פי תפיסה זו, הכוח להשית על עורך דין חיוב אישי בהוצאות מהווה חלק מן הכוחות הנתונים לבית המשפט, אשר, למרות שלא נקבעו במפורש בחוק החרות, הריהם כוחות הדרושים לו באופן טבעי והגיוני לשם מילוי תפקידו."

שלא כמו בישראל, במחוזותינו, סמכותו של בית המשפט הצבאי להטיל הוצאות על בעל דין, לרבות סנגורו או בא כוחו הינה סמכות דואלית, כאשר במצב דברים אחד עושה בית המשפט שימוש בסמכותו החקיקתית, ובנסיבות אחרות, עושה הוא שימוש בסמכותו הטבועה.

הנה כי כן, כאשר בית המשפט מטיל הוצאות על בעל דין אשר מפאת בקשתו, מעשהו או מחדלו נדחה מועד המשפט, הרי שבכך הוא הפעיל את סמכותו שבחוק, אשר הוסדרה בסעיף 17א לצו, שלשונו כלהלן: